אורח משפט הרמב"ם ז"ל סידר דיני ממונות כמו שסידר רבי במשנה וכתב תחילה הלכות נזקי ממון והלכות סנהדרין לבסוף והטוש"ע כתבו להיפוך הלכות דיינים בתחילה ונזקי ממון לבסוף ואמרתי כי דורות הראשונים העיקר הלכות ואח"כ היו צריכים לידע גם אינך סדר הדיינים אבל דורות האחרונים טרם ידעו הלכות ויאבו להורות צריכים לידע סדר הדיינים תחילה ואף כי יש כמה הלכות שהרמב"ם ז"ל לא כתבו כסדר הש"ס מ"מ אמרתי זה להורות שלא יקפצו להורות טרם ידעו הלכות דיינים ולא הלכות בלבד ואם ידעו וישמרו הלכות דיינים לא יצא משפט מעוקל ח"ו וסידרו דבר המצוי והכרחי תתילה וכתבו הלכות נזקי ממון לבסוף כי אין לנו שדות וכרמים ובקר וצאן ואינו מצוי בינינו כל כך משא"כ בדורות הראשונים שהיו להם כל והיו מצוי אצלם כל לכן סידרו תחילה נזקי ממון ואדרבא הלכות דיינים לבסוף כי להגיד להם מעשה הנהוג לדיינים לא היו נדרשים כל כך: בטור סימן א' כל הדין דין אמת לאמיתו ופירש הב"י תיבת לאמתו מזהיר שלא יצטרף הדיין אהבתו לזכאי ושנאתו לחייב וי"ל בזה פי' הקרא (ביחזקאל י"ח) משפט אמת יעשה בין איש לאיש בחקותי יהלך ומשפטי שמר לעשות אמת כפל הדבר במשפט אמת ועיין מהרש"א סנהדרין (דף פ"א) דאידך קרא קאי אבעד"י שיש לו דו"ד שלא יבוא בתחבולות עיי"ש. ולהנ"ל י"ל דקאי אדיין וכפל הדבר שיהא אמת לאמתו בין לפי' הב"י או פי' התוס' לאפוקי מרומה שלא יפסוק עפ"י עדים ולומר מה בכך אחרי שגזיה"כ הוא עפ"י שנים עדים יקום דבר וזהו שאמר אף שבחקותי יהלך עכ"ז משפטי שמר לעשות אמת: ולע"ד הי' נראה כפשוטו דהתוס' בשבת (דף י') כתבו דדין עדיף מת"ת והא דמועד קטן (דף ט"ז) למערתא דדיינים ולא קבלוהו התם בדיינין שאינן מומחין שלפעמים נוטין אחר השוחד. וראי' לזה נ"ל מהא דאמרינן בב"ב (דף ח') והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמתו וכו' ורבנן מאי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו הרי דדיין גרע מת"ת וע"כ בדיינים שאינם מומחין מיירי וזהו שאמרו דאף דדיין שאינו מומחה לפעמים נוטה אחר השוחד אבל אם הוא לא עשה כן אלא שדן לאמתו שלא הי' נוטל לזכות את הזכאי ולחייב את החייב שאף שהוא אמת מ"מ אינו לאמתו וע"כ אמר ביחזקאל שם מעול ישיב ידו שלא לקח שוחד. וכן פי' המהרש"א בסנהדרין שם עיי"ש: והקב"ה חפץ בו יותר מכל הקרבנות דכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לד' מזבח מחטאת ועולה לא נאמר אלא מזבח ופירש"י דהיינו שלמים ובמהר"י הלוי כ' וז"ל וי"א דאתי לרבות שהדין שקול אף כנגד קרבנות נדבה כגון שלמי נדבה וכיוצא ע"כ ועיין בסוכה (דף מ"ט) גדולה צדקה מכל הקרבנות שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לד' מזבח ופרש"י הכל בכלל זבח חטאת ואשם ועולה ושלמים כולם זבח הם ע"כ וא"כ מזה למד הטור גם במשפט כן וכמוש"כ מהרש"א בת"א שם דמדכתיב בקרא נבחר בלשון יחיד ולא כתבו נבחרו בלשון רבים ש"מ דכל אחד מהם צדקה או משפט גדול מכל הקרבנות כולם: שם לפניהם ולא לפני הדיוטות. פרש"י בגיטין לפניהם הם הזקנים שבסוף פרשה ותוס' פירשו דקאי אהא דכתיב אלהים בפרשה ע"ש ולע"ד י"ל עפי"מ דמבואר במדרש רבה שמות (פ' ל') דאיתא ואלה המשפטים לפי ששמע משה מיתרו שאמר ואתה תחזה מכל העם וגו' ד' מידות א"ל ולא מצא אלא אחת שנאמר ויבחר משה אנשי חיל ומינה אותם שופטים על ישראל א"ל הקב"ה נתתי לך את המשפט ולאחרים מנית ואינם יודעין לך אתה ולמדם שנאמר ואלה המשפטים וכו' ובדברים א' מבואר במדרש רבה שם אמר ר' ברכיה בשם ר"ח צריכין הדיינין שיהא בהן שבע מידות וקחשיב ארבע דזקנים לא מצא אלא חכמים וידועים וא"כ למה נקט המדרש דלא מצא אלא אחת וע"כ צ"ל אלא אחת מהא דכתיב ביתרו אבל באמת היו חכמים וידועים ג"כ אבל אחרי שאינם נבונים לכן אמר לך ולמדם. ועיין מהרש"א בברכות (דף נ"ז) שכתב שם אהא דשלשה חכמים הן וכו' שלשה ת"ח הן דלהמוסמכים שייך לשון חכמים ולאינם סמוכין ת"ח ע"כ שפיר קאמר לפניהם דהיינו שאותם שמינה משרבע"ה והם היו סמוכין א"כ שפיר ממעטינן הדיוטות מזה: